שוקולד הוא ממתק העשוי מזרעים מותססים, קלויים וטחונים של עץ הקקאו הטרופי (Theobroma cacao – "קקאו תאוברומה", θεόβρῶμα (תאוברומה) ביוונית: 'מזון האלים'). שוקולד הוא שילוב של מוצקי קקאו וסוכר בשילוב מרכיבים נוספים – לציטין, שתפקידו לסייע למסה להיות נוזלית יותר בהתכת השוקולד (תרחיף) ולא ליצירת תחליב כבדרך כלל, מכיוון ששוקולד לא מכיל נוזלים, ולעיתים חומרי טעם. פעמים רבות מכיל השוקולד גם רכיבי חלב כגון אבקת חלב.
ישנם שלושה זנים של עצי קקאו אשר בפוליהם משתמשים לצורך הכנת שוקולד. היקר והנדיר ביותר הוא הקריולו, המשמש כ־10% מתעשיית השוקולד. לפולים של עץ זה טעם מריר פחות וארומטי יותר מאשר שאר פולי הקקאו. פורסטרו הוא הזן הפורה ביותר, בו משתמשים ב־80% מתעשיית השוקולד, ואילו ה־10% הנותרים הם מהזן טריניטריו שהוא הכלאה של שני הזנים האחרים.
בני המאיה היו כפי הנראה הראשונים שהשתמשו בפולי עץ הקקאו למאכל. האצטקים גם הם היו צרכנים של משקה קקאו. הם היו מכינים משקה מר (ללא תוספת סוכר) מפולי קקאו טחונים, לעיתים בתוספת פלפל חריף, וניל ופיגמנטו. משקה זה שימש כמשקה מעורר ונחשב לתרופה למחלות שונות וכתרופה לכאבי בטן. עבור האירופאים משקה מר זה היה בבחינת "טעם נרכש".
הראשון שהביא את הקקאו לאירופה היה הרנאן קורטס, שלקח איתו פולי קקאו בחזרה לספרד כמתנה למלך קרלוס הראשון לאחר שהבחין שהמקומיים מתייחסים לפולים אלו כבעלי ערך רב. אולם רק קרוב למאה שנים לאחר מכן, מגלה הארצות ארננדו דה סוטו הכיר לאירופאים את פרי עץ הקקאו באופן מעמיק יותר. המשלוח הראשון המתועד של פולי קקאו לאירופה היה בשנת 1585. בשלב זה עדיין שימשו פולי הקקאו למשקה בלבד, אלא שהאירופאים החליפו את הצ'ילי במשקה האינדיאני בסוכר שהמתיק את המשקה המר, וכך נוצר השוקו. במאה ה-17 נחשב משקה הקקאו למצרך מותרות בקרב האירופאים.